השופטת ד' ביניש:
המערער בע"פ 9777/03 (להלן: המערער) הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בגין כך נגזר עליו עונש של מאסר בפועל למשך שש שנים, מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירת אלימות ופסילת רישיון נהיגה למשך עשר שנים מיום שחרורו ממאסר. לפנינו ערעור מטעם המערער על ההרשעה ועל חומרת העונש שהושת עליו (ע"פ 9777/03), וערעור מטעם המדינה על קולת העונש (ע"פ 9723/03).
עיקרי העובדות
1. ביום 3.1.02 בשעה 12:15 או בסמוך לכך, נהג המערער במונית בשדרות שאול המלך בתל-אביב. אותה עת, נהג מוריס אמון (להלן: המנוח) באוטובוס של חברת דן מאחורי המונית בה נהג המערער. את השתלשלות העניינים משלב זה ואילך ניתן לחלק לשני אירועים שהתרחשו בהפרש של דקות ספורות זה מזה. האירוע הראשון החל כאשר המערער עצר את מוניתו בתחנת האוטובוס בשדרות שאול המלך, והמנוח צפר לו על-מנת שיפנה את מקומו בתחנה. לאחר מכן המשיכו השניים בנסיעתם והגיעו לצומת שדרות שאול המלך ודרך נמיר. בעת עצירתם ברמזור אדום יצא המערער מהמונית, ניגש לחלון תא הנהג של האוטובוס וצעק על המנוח בשל כך שלטענתו, המנוח "חתך אותו" בנסיעתו (להלן: האירוע הראשון). משהתחלף האור ברמזור לירוק, החל המנוח לנסוע לכיוון מסוף 2000 (תחנת רכבת "צפון"), והמערער נסע בעקבותיו. האירוע השני החל עת עצר המנוח בתחנה הסופית במסוף 2000 על-מנת לאפשר לנוסעי האוטובוס לרדת בתחנה. המערער עצר את המונית בסמוך לאוטובוס, עלה לאוטובוס דרך הדלת הקדמית, ניגש למנוח בעודו יושב על כסא הנהג והחל להכות את המנוח באופן שגרם לו לדמם מראשו. לאחר מכן, גרר המערער את המנוח אל מחוץ לאוטובוס והמשיך להכותו בראשו ובגופו. מחמת המכות נפל המנוח כשגופו מוטל בין גלגלי האוטובוס לשפת המדרכה, בעוד המערער ממשיך להכותו ולבעוט בו. רק לאחר שעוברי אורח שנקלעו למקום משכו את המערער הצידה כדי למנוע ממנו להוסיף ולהכות את המנוח, חדל המערער ממעשיו (להלן: האירוע השני).
מספר דקות לאחר מכן, הגיעו למקום שוטרים שפינו את המערער והמנוח לתחנת המשטרה במרחב ירקון. עת החל המנוח במסירת תלונתו במשטרה חש ברע, פונה באמבולנס ונפטר בסמוך לשעה 14:40 בדרכו לבית-החולים. על-פי ממצאי הנתיחה שלאחר המוות, מותו של המנוח לא נגרם כתוצאה ישירה מהחבלות שספג, אלא כתוצאה "מכשל לב חריף על רקע טרשת קשה בעורקים הכליליים (של הלב) עם אוטמים זעירים ישנים בשריר הלב ופקקת דם טרייה (Thrombus) בעורק הראשי של הלב" (ת/ 27). המומחה מטעם התביעה, ד"ר ב' לוי, אשר ביצע את הנתיחה לאחר המוות ציין בחוות-דעתו כי:
"קיימת סבירות גבוהה לקשר סיבתי בין ההתרגשות (Emotional shock) כתוצאה מהאירוע בתאריך 3.1.2002 בסמוך לשעה 12:00 לבין מותו [של המנוח] בתאריך 3.1.2002 בשעה 14:40, על רקע מחלת לב טרשתית קשה".
(ת/ 27, בעמ' 9).
2. בגין המעשים המתוארים הועמד המערער לדין בבית-המשפט המחוזי באשמת הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי (השופטת ע' קפלן-הגלר) הרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו. בפתח הכרעת-דינו, קבע בית-המשפט כי יש לקבל כקבילות את האימרות שמסר המנוח בסמוך לאחר מעשי האלימות שבוצעו בו, וזאת על-פי הוראת-סעיף 10(1) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. אשר לסיבת המוות - קיבל בית-המשפט קמא את עמדת המומחים שהעידו בפניו כי המנוח נפטר עקב כשל חריף בלב בשל דחק נפשי (סטרס) שאירע בסמוך למוות, וזאת על רקע הטרשת הקשה בעורקים הכליליים בליבו.
השאלה עימה התמודד בית-המשפט קמא היתה מה הוביל ליצירת הדחק הנפשי (הסטרס) בסמוך לפני מותו של המנוח - האם הדחק הנפשי נוצר עקב האירוע הראשון במהלכו צעק המערער על המנוח, או שמא הגורם לסטרס היה האירוע השני במהלכו תקף המערער את המנוח. בעניין זה העדיף בית-המשפט קמא את עמדתו של המומחה מטעם התביעה ד"ר לוי, על-פני חוות-דעתם של המומחים מטעם ההגנה. נפסק כי בצעקותיו של המערער על המנוח במפגש הראשוני ביניהם, לא היה כדי לגרום למנוח דחק נפשי מן הסוג שהוביל ליצירת אוטם בשריר ליבו. לגישת בית-המשפט קמא, עלייתו של המערער במפתיע לאוטובוס של המנוח בתחנה הסופית במסוף 2000, והעובדה כי המערער היכה את המנוח מכות קשות בראשו ובגופו לעיני עוברים ושבים, כשהמנוח שרוע בחלק מהזמן על המדרכה ודם ניגר מפניו, הם שיצרו את הדחק הנפשי שהוביל לכשל בליבו. עוד נפסק כי לא הוכחה התרשלות מצד המשטרה או מצד מד"א בטיפול הרפואי שניתן למנוח טרם מותו, ואף לא הוכח שנתקיים מצב אחר של "גורם זר מתערב".
בהמשך הכרעת-הדין, נקבע כי המערער התנפל על המנוח ב"זעם, בהתפרצות בלתי נפסקת עד להפרדה" (עמ' 53 להכרעת-הדין). בית-המשפט קמא דחה את גירסתו של המערער לאירוע האלים, והדגיש כי כל העדים העידו על אכזריות המכות שהיכה המערער את המנוח, על הפרש הכוחות הניכר בין השניים ועל העדר יכולתו של המנוח להתגונן כראוי מפני מעשיו האלימים של המערער. בית-המשפט עמד על עוצמתן ורציפותן של המכות, ועל כך שהמערער היכה את המנוח במקומות פגיעים בגופו - בראש וכן בעיטה חזקה בבטן או בחזה כאשר המנוח היה שרוע על המדרכה ואילו המערער נותר עומד. בהתחשב בכל אלה, בא בית-המשפט קמא למסקנה כי הוכח היסוד הנפשי הנדרש בעבירת ההריגה. ובלשונו של בית-המשפט קמא:
"בעניננו - הוכחה, כאמור, מודעות הנאשם (המערער); בין תרצי לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית ובין תרצי - לא עלה בידו לסתור החזקה אשר קמה כנגדו לאותה מודעות לחבלה חמורה, אשר טומנת בחובה, מעצם טיבה, סכנה לחיי המנוח".
(עמ' 60 להכרעת-הדין).
בית-המשפט הוסיף וקבע כי אף שהמערער לא היה מודע לעובדה שהמנוח סבל מטרשת קשה בעורקים הכליליים של ליבו, די בכך שצפה את סוג הנזק שאירע והיה ער לאפשרות של גרימת מוות בשל מעשיו האלימים. עוד נפסק כי המערער פעל מתוך אדישות לאפשרות של גרימת מותו של המנוח.
3. בגזר-הדין עמד בית-המשפט קמא בהרחבה על נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, על תרומתו לחברה בתקופת שירותו הצבאי, על עברו הנקי ועל החרטה הכנה שהביע. עוד התחשב בית-המשפט קמא בכך שהמערער היה נתון במעצר בית למשך תקופה ארוכה. יחד עם זאת, עמד בית-המשפט על החומרה הרבה הטמונה במעשיו האלימים של המערער. נפסק כי המערער הפתיע את המנוח כאשר עלה לאוטובוס, והחל לנקוט נגדו באלימות קשה אשר נמשכה אף כאשר המנוח היה מוטל חסר אונים על המדרכה. כל זאת "בפראות, בברוטליות, בבהמיות", "בהתקפה חסרת רסן וחסרת מעצור" תוך ניצול הפרשי הגיל ופערי הכוחות בין השניים (עמ' 7 ו-10 לגזר-הדין). בית-המשפט קמא הוסיף וציין כי המערער הועסק בעבר כנהג אוטובוס בחברת דן, אולם הושעה מעבודתו לאחר שהורשע בתיקי משמעת רבים בגין התנהגות אלימה ופוגענית כלפי נוסעים וכלפי נהגים אחרים בכביש. בהתחשב בכל אלה, ראה בית-המשפט קמא לגזור על המערער עונש מאסר בפועל של שש שנים בניכוי תקופת מעצרו, עונש מאסר על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר בתנאי שלא יעבור עבירת אלימות, וכן פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 10 שנים מיום שחרורו ממאסר.
לפנינו ערעור מטעם המערער כנגד הרשעתו וכנגד חומרת העונש שנגזר עליו וכן ערעור המדינה כנגד קולת העונש שהושת על המערער.
הערעור על ההרשעה
4. בא-כוחו של המערער, עו"ד ברטל, טען בפנינו כי יש לזכות את מרשו מעבירת ההריגה, וזאת מהטעמים הבאים: ראשית, נטען כי עדי-הראיה הגזימו בתיאור מעשי האלימות של המערער, בהיותם מושפעים ממותו של המנוח. שנית, השיג בא-כוח המערער על מסקנותיו של המומחה מטעם התביעה, ד"ר לוי, אודות הקשר הסיבתי העובדתי שבין מעשי האלימות של מרשו לבין התוצאה הקטלנית. לטענת הסנגור, לא הוכח מעבר לספק סביר כי מעשי התקיפה היוו סיבה הכרחית לאוטם בשריר ליבו של המנוח. לפי הטענה, יתכן כי האירוע הלבבי אירע כתוצאה מהטרשת הקשה בעורקים הכליליים בליבו של המנוח ללא קשר עם מעשיו של המערער. לחלופין, נטען כי האירוע הלבבי נגרם כתוצאה מדחק נפשי שהחל עקב הצעקות של המערער על המנוח עובר לאירוע האלים במסוף 2000. שלישית, טען בא-כוח המערער כי מרשו לא היה מודע למחלת הלב של המנוח ולפיכך לא צפה בפועל את האפשרות של גרימת מוות. בהתחשב בכך, טען בא-כוח המערער כי קביעת בית-המשפט קמא לפיה מרשו פעל מתוך אדישות לתוצאה הקטלנית, אין לה על מה לסמוך. בהתחשב במכלול הטעמים האמורים, טען בא-כוח המערער כי יש לזכות את מרשו מכל אשמה, ולחלופין להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין.
מנגד, טען בא-כוח המדינה, עו"ד ארצי, כי דין הערעור על ההרשעה להידחות מן הטעמים שהובאו בפסק-דינו של בית-המשפט קמא. לטענת בא-כוח המדינה, בדין נפסק כי מעשיו האלימים של המערער הם שגרמו למנוח דחק נפשי שהוביל לכשל חמור בליבו. עוד נטען כי אין להתערב בקביעתו של בית-המשפט קמא לפיה די בכך שהמערער היה מודע לאפשרות כי מעשיו יגרמו לתוצאה קטלנית, ואין הכרח להוכיח כי המערער צפה במדויק את האופן בו התרחשה התוצאה האמורה.
לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בחומר שהוגש על-ידם, באנו למסקנה כי דין הערעור על ההרשעה להידחות. להלן טעמינו לכך.